השימוש הראשון שנרשם בטכנולוגיית קירור מתחיל בשנת 1775 לפני הספירה בעיר השומריתטרה.
שם מלך האזור'זמרי-לים,
החלה בבניית בית קרח משוכלל המצויד במערכת ניקוז מתוחכמת
ובריכות רדודות להקפיאת מים בלילה.
השימוש בקרח לקירור ושימור לא היה שום דבר חדש בשלב זה,
אך בתי הקרח האלה סללו את הדרך לעמיתם הקטן יותר, תיבת הקרח, להיווצר.
את תיבת הקרח המציא חקלאי וארון אמריקאי בשם תומאס מור בשנת 1802.
מור השתמש בקופסת הקרח להובלת חמאה מביתו לשווקי ג'ורג'טאון,
מה שאיפשר לו למכור חמאת לבנים יציבה במקום אמבטיות רכות ומומסות כמו עמיתיו הספקים באותה תקופה.
העיצוב הראשון שלו כלל אמבט ארז סגלגל ובו מיכל פח ובו קרח,
כולם עטופים בפרוות ארנב לבידוד המכשיר. גרסאות מאוחרות יותר יכללו קירות חלולים
שהיו בשורהפַּחאוֹאָבָץוארוז בחומרי בידוד שונים
כמופְּקָק, נסורת, קש או אצות.
גוש קרח גדול מוחזק במגש או בתא ליד החלק העליון של הקופסה.
אוויר קר מסתובב למטה ומסביב לתאי האחסון בקטע התחתון.
בחלק מהדגמים המשובחים יותר יש ביצים לניקוז מי קרח מתבנית תפיסה או מיכל אחיזה.
בדגמים זולים יותר, מניחים טפטוף מתחת לקופסה ויש לרוקן אותה מדי יום לפחות.
המשתמש צריך למלא את הקרח המומס, בדרך כלל על ידי השגת קרח חדש מ-איש הקרח.
עיצוב ארגז הקרח איפשר לאחסן מזונות מתכלים זמן רב יותר מבעבר
וללא צורך בתהליכי שימור ממושכים יותר כגוןלעשן, יִבּוּשׁ, אושימורים.
לקירור מתכלים היה גם יתרון נוסף בכך שלא שינה את הטעם של מה שהוא שומר,
בניגוד לשיטות השימור האחרות שהוזכרו קודם לכן.
למידע נוסף:
אימייל:kira@gint.cc
