התרמוס המודרני הומצא בשנת 1892 על ידי הפיזיקאי הבריטי סר ג'יימס דיואר. באותה תקופה הוא עבד על נזילת גז. הגז נוזל בטמפרטורות נמוכות. ראשית, תוכנן מיכל שיכול לבודד את הגז מטמפרטורת החוץ. אז הוא ביקש מטכנאי הזכוכית ברג לפוצץ עבורו זוג. במיכל זכוכית שכבה, הקירות הפנימיים של שתי השכבות מצופים בכספית ואז מסירים את האוויר בין שתי השכבות ליצירת ואקום. בקבוק ואקום מסוג זה נקרא גם "בקבוק דו", כך שניתן לשמור על הנוזל הכלול בו קבוע למשך זמן מסוים ללא קשר לטמפרטורת הכור היתוך או החום. מכיוון שהתרמוס בבית משמש בעיקר לבידוד מים חמים, הוא נקרא גם תרמוס. בניית התרמוס אינה מסובכת. באמצע בקבוק זכוכית שכבה כפולה, שאובק בין שתי השכבות, ומצופה כסף או אלומיניום. מצב הוואקום יכול למנוע הסעת חום. הזכוכית עצמה היא מוליך חום גרוע. הזכוכית בציפוי הכסף יכולה להקרין את פנים המכולה. החום משתקף לאחור. לעומת זאת, אם הבקבוק מכיל נוזל קר, הבקבוק יכול למנוע חום חיצוני להקרין לתוך הבקבוק.

















