תרמוסים, הידועים גם כבקבוקי תרמוס, צרכים יומיומיים, קונכיות עשויות במבוק, ברזל או פלסטיק, עם בקבוקים בפנים. אניה הבקבוק עשויה זכוכית בשכבה כפולה, ושני צידי המישבך מצופים כסף ומתכות אחרות, והאמצע מפונה לוואקום, ולפה הבקבוק יש פקק שיכול לשמור על הטמפרטורה בתוך בקבוק במשך זמן רב. מים חמים נקראים בדרך כלל בקבוק תרמוס; אוכל קר נקרא בדרך כלל בקבוק קרח.
ממציא התרמוס: הכימאי והפיזיקאי הבריטי ג'יימס דיואר (1892), ומכאן השם דיואר.
הרעיון של תרמוס הוא פשוט: לבקבוק יש קיר פנימי וקיר חיצוני; הקירות מאובקים. הולכה טרמית והסעה אינן אפשריות בוואקום, והשכבה הרפלקטיבית המצופה יכולה לשקף קרינה תרמית. לכן כל נוזל שנמזג לבקבוק יכול לשמור על הטמפרטורה המקורית שלו למשך זמן רב. זו הסיבה שהתרמוס שומר על המשקאות חמים בחורף ושומר על המשקאות קרירים בקיץ. אנשים רבים שהשתתפו בטיולים רבים מתקשים לדמיין איך זה היה בלי בקבוק תרמוס.
דיואר ייצר חמצן נוזלי בטמפרטורה נמוכה של מינוס 240 מעלות צלזיוס. על מנת לשמר חמצן נוזלי זה, הוא תכנן בקבוק שלא ניתן היה להעביר ולא ניתן היה לשחררו. התרמוס שהשתמשנו בו התפתח מ"דואר "זה. התרמוס של דיואר מתוכנן על פי העברת חום: 1 הוא עשוי משתי שכבות של בקבוקי זכוכית, שבאמצעו הם שואבים ואקום כדי לבודד את הולכת החום ואת הסעה של האוויר; 2 קירות הבקבוק מצופים כסף, בדיוק כמו שהמראה משקפת אור באופן זה, קרינת החום יכולה להיות משתקפת בחזרה לבקבוק; 3 בקבוקי פקקי כובע מונעים את החלקה של החום מפה הבקבוק, ואם משתמשים בהם למילוי המים הוא הופך לבקבוק תרמוס.
עם זאת, ההכרה בכך שתרמוסים מועילים במגוון מצבים היא יצרנית הזכוכית הגרמנית ריינהולד ברג. הוא השיג את הפטנט על התרמוס בשנת 1903 ופיתח תוכנית להעלאתו לשוק. ברג אף ערך תחרות כדי לתת לתרמוס שלו שם טוב. השם המנצח שבחר היה "סימוס" (כלומר תרמוס), שהיא המילה היוונית לחום. המוצרים של ברג הצליחו מאוד ומהר מאוד העבירו את התרמוס לעולם.
תרמוסים משמשים לרוב למטרות מדעיות, למשל כאשר יש צורך לשמור על הנוזל בטמפרטורה קבועה. לעתים קרובות נשלחים חיסונים, סרום ונוזלים אחרים בבקבוקי תרמוס. החלק הפנימי של בקבוק התרמוס אינו מצופה כספית. לפני שנות השישים הוא היה מצופה בתחמוצת כסף ומגנזיום.

















