האם אי פעם השתמשת בבקבוקים תרמיים? אני מניח שהדור הצעיר יגיד "לא". עם זאת, הם נמצאו בדרך כלל בעשורים האחרונים. בבלוג של היום, אני רוצה לדבר על הבקבוק התרמי, לוקח אותך דרך ההיסטוריה הארוכה והמבריקה של מיכל המים הזה שמלא בזיכרונות נוסטלגיים.
המוקדם ביותר: מיוחד למעמד העליון בשושלת סונג
כמה חוקרים משערים כי לידתו של הבקבוק התרמי שתחילתה בשושלת סונג, לפני כמעט 900 שנה. על פי החלום של דונגג'ינג (דונגג'ינג, עיר הבירה של שושלת סונג), ספר המתאר את המנהגים, המורסים והערכים של החברה באותה תקופה, ירידי לילה הופיעו במאה ה -12. "בשעה 02:00 לפנות בוקר.m, יש עדיין מוכרים ברחובות, בוכים את מרכולתם, בדרך כלל תה חם וחטיפים תוצרת בית, שמוכנסים לבקבוקים התרמיים או לקופסאות האלה כדי לשמור על הטעם והרעננות". זה נחשב לשימוש הרחב הראשון של מכולות תרמיות בפולקלור הסיני.
בגלל ההתפתחות של טכנולוגיית כספית וסחר זכוכית בחו"ל פורח בשושלת סונג, מישהו לשים קדימה נקודת מבט כזו כי בקבוקים תרמיים באותה תקופה היה פנימי זכוכית, מצויד בשכבה של כספית באמצע ועוד השכבה החיצונית ביותר של פורצלן, המבנה הבסיסי של אשר דומה צלושי תרמית מודרנית. זה מוקלט כי צאצאו של ג'אנג Qixian, ראש ממשלה מפורסם בשושלת סונג, פעם היה בקבוק תרמי בבית, אשר נחשב אוצר יקר. כתוצאה מכך, אנחנו יכולים להשיג רמז שאנשים רגילים לא יכלו להרשות לעצמם בקבוק תרמי באותו זמן.
המודרניים: הציגו מגרמניה
בשנת 1922, מספר בקבוקונים תרמיים מגרמניה הוצגו לראשונה בשנחאי. כדי למשוך יותר תשומת לב, הסוחרים אף פרסמו בשון פאו, עיתון יומי רב השפעה בסין מסוף המאה ה -19 עד אמצע המאה ה -20, נותן הקדמה מפורטת של הבקבוק התרמי עם תמונות רבות. נקודת המכירה הייחודית הייתה הביצועים התרמיים הטובים שלה - היא יכלה לחמם את המשקאות עד 24 שעות.
בקבוק תרמי מודרני זה הומצא על ידי סר ג'יימס דיואר, כימאי בריטי, ופיזיקאי שהתמקד בחקר גזים נוזליים בטמפרטורה נמוכה. ב-1892 הוא ביקש מיצרן זכוכית להכין מיכל זכוכית בעל קירות כפולים וכסף את קירות הזכוכית, שבאמצעותם ניתן לצמצם את הקרינה למינימום. מאוחר יותר, הוא שאב את האוויר בין שתי השכבות החוצה, ובקבוק הוואקום הופיע. יתר על כן, הנתיב הראשי שדרכו ניתן היה להעביר חום מהסביבה לכלי הפנים היה בצווארו, הצומת היחיד של הקירות, ולכן נעשה קטן ככל האפשר. בקבוק ואקום זה נקרא גם Dewars, רק לזכרו של המדען הגדול. בשנת 1903 שיפרה יצרנית הזכוכית הגרמנית ריינהולד בורגר את ה"דיואר". הוא השתמש בניקל חדשני כדי ליצור קליפה כדי להגן על הבקבוקון.
בהתחלה, המחירים של בקבוקונים תרמיים מיובאים אלה היו גבוהים באופן בלתי סביר, אפילו הזול ביותר עלה כמעט 10 דולרים כסף, אשר היה שווה בערך לשמור על משפחה של חמישה בבייג'ינג, או משכורת של 10 ימים של עובד של טחנה מסתובבת בשנחאי. זה היה מותרות אמיתית לאנשים רגילים באותה תקופה. כתוצאה מכך, בקבוקונים אלה נמכרו בעיקר לבתי חולים למטרות רפואיות.
מבתי חולים לבתיהם של אנשים פשוטים
לאחר 1928, מפעלי זכוכית סיניים הצליחו לייצר בקבוקונים תרמיים משלהם ומכרו אותם לשווקים מקומיים אפילו בינלאומיים.
בשנות ה-30 של ה-30, מפעל הבקבוק התרמי של שנגחאי לישינג עיצב תרמוס במשקל 1.5 ק"ג עם ידית, שהפכה לדגם קלאסי בעשורים הבאים. "החומה הגדולה" הוא הסימן המסחרי המיוחד לבקבוק תרמי זה. המעצב הסביר: "החומה הגדולה היא הפרויקט מעשה ידי אדם הגדול ביותר בעולם לשימוש צבאי, המייצג את ההתמדה, האומץ והחוכמה של העם הסיני הקדום. אנו קוראים לסימן המסחרי שלנו 'החומה הגדולה', במטרה ליצור מותג בעל שם עולמי כדי להגן על התעשייה הלאומית שלנו." מאז, היצרנים הסינים שלנו החלו להצטרף לתחרות הקשה עם יצרנים זרים אחרים.
בשל המחיר התחתון, איכות גבוהה, ודפוסים שונים, flasks התרמית שלנו לא רק היה בסיס מוצק בשוק המקומי, אלא גם בהדרגה הפך את המוצרים העיקריים מיוצאים לאירופה, ארצות הברית, ומדינות או מחוזות אחרים. עד שנות ה-50, כמעט 70% מהבקבוקים התרמיים המקומיים שימשו לייצוא, שהיה אחד המוצרים החשובים ביותר לייצוא באותה תקופה.
לאחר מכן, המחיר של בקבוק תרמי היה בערך 1 יואן עד 3 יואן, הראשון היה תרמוס פגז עץ ואילו האחרון היה בדרך כלל מתכת או אמייל אחד. בהשוואה לשכר הממוצע באותה תקופה, המחיר היה די מקובל. יש לציין כי בקבוק תרמי נחשב גם כמתנת חתונה הכרחית לתקופה ארוכה. לא פלא שזה היה כל כך נפוץ כמעט בכל משפחה במאה האחרונה.
כיום, הבקבוק התרמי אולי לא יוקרתי וקלאסי כמו שהיה פעם, אבל הסיפור עדיין ימשיך.

















