השימוש המוקלט הראשון בטכנולוגיית הקירור הוא עוד ב 1775 לפני הספירה בעיר השומריתטרה.
היה שם המלך של האזור'זמרי-לימ,
החל בבניית בית קרח משוכלל המצויד במערכת ניקוז מתוחכמת ובריכות רדודות להקפאת מים בלילה.
השימוש בקרח לקירור ושימור לא היה חדש בשלב זה,
אך בתי הקרח הללו סללו את הדרך למקבילם הקטן יותר, ארגז הקרח, להתקיים.
ארגז הקרח המסורתי יותר מתוארך לימים שלקציר קרח,
שפקד את גובה התעשייה שעלה מאמצע המאה ה -19 עד 1930 אז הוחדר המקרר לבית.
רוב הקרח הנצרך העירוני נקצר בחורף מאזורים מלאי שלג או אגמים קפואים,
אוחסן בבתי קרח,ונמסר באופן מקומי.
ב- 1827 הומצא חותך הקרח המסחרי, מה שהגדיל את הקלות והיעילות של קצירת קרח טבעי.
המצאה זו הפכה את הקרח לזול יותר ובתורו עזר לתא הקרח להיות נפוץ יותר.
עד לנקודה זו, תיבות הקרח שימשו לאמצעים אישיים אך לא לייצור המוני.
עד 1840 הופיעו חברות שונות כולל Sears,
חברת מקרר Baldwin וחברת מקררי ראני החלו להסתבך בתעשיית ייצור ארגזי הקרח.
ד. אדי& בן בוסטון נחשב לחברה הראשונה המייצרת ארגזי קרח בכמויות המוניות.
במהלך תקופה זו אמריקאים רבים רצו תיבות קרח גדולות.
חברות כאלה כמו חברת מקרר בוסטון המדעי הציגו ארגזי קרח שיכולים להכיל עד 50 קילוגרם של קרח.
בסקר 1907 על הוצאותיהם של תושבי העיר ניו יורק,
81% מהמשפחות שנסקרו נמצאו בעלות הצעת מחיר GG; או בצורת קרח המאוחסן באמבט או בתיבות קרח.
המאמץ של תעשיית ייצור הקופסאות והטכנולוגיה המשופרת שלה איפשרו לארה"ב' ערך לעלות מ- 4. 5 מיליון ב 1889 ל- 26 מיליון ב 1919.
למידע נוסף:
אימייל:kira@gint.cc


















